מבטים התחלפו, שניה הפכה לדקה שלמה ואיטית, החלפנו מבטים וחלפתי על פניו בכעס, בלי להגיד מילה.

אני יושבת במרפסת ורואה אותו מגיע, בנו מחזיק בידיו ובתו הקטנה עליו, מרחוק, הוא נראה כמו אבא רגיל לכל דבר, כך הוא נראה לכולם, אבל לא לי, לי זכורות עדיין ידיים אלימות, התעלמות מוחלטת מבכי וכאב וחוסר אנושיות שמשתווה לפושע מלחמה, שמעתי אותו וידעתי, זה הזמן שלי ללכת, לא כי אני רוצה, כי אני פשוט לא יכולה לסבול את עצם הוויתו, לידי.

הוא עלה במעלית, אנחנו ירדנו במדרגות בעלי מחבק אותי חזק, מחזק אותי עוד יותר להמשיך בדרכי.

אך בכל זאת, דרכינו הצטלבו ומבטים התחלפו.
הוא הצליח לחזור חזרה למשפחה, במחלה קשה כתירוץ וסליחה כסיבה, זה לא עובד עליי, אומר שגם איתי הוא רוצה לדבר, אני לא מוכנה. אני שותקת, מתעלמת, מוחקת אותו.

לראשונה מזה כמה שנים אימי שאלה אותי מה מציק לי, למה אני לא מוכנה לסלוח.

לראשונה, מזה כמה שנים, עניתי לה וזרקתי לה רמזים.
"הוא מפלצת מהסוג הכי גרוע"
"זבל אנושי"
"חסר אנושיות"

אך זה נכתב על קרח, אחרי כמה דקות היא מתנהגת כמו בת יענה ולא רוצה לשמוע, עוברת על סדר היום כאילו כלום לא קרה.

חזרתי לסלון, שם ראיתי את בעלי יושב ומשחק קלפים עם סבא שלו, התיישבתי לצד סבתו וקיבלתי חיבוק אוהב, לא, ברור שהמשפחה שלו לא יודעת כלום אבל הם חמים, אוהבים ונפלאים כמו שמשפחה צריכה להיות.

הבטתי כמה דקות בבעלי ובסבו משחקים.
בדקה נשכחו כל הבעיות וראיתי את האושר, השלווה והשקט לפניי.

הטלפון צלצל ועל הצג הבהבה "אמא", השתקתי את הטלפון.

ולא דיברנו עוד.