אבן המצבה שלך להטה מהחום הנוראי שפקד אותנו והרי שם, אתה חשוף לכל נזקי הטבע.

 

לפעמים נדמה שהעננים המכסים את השמש בכל פעם כשאני מגיעה נגרמים על ידך...

 

אני חושבת שאני עדיין באבל, למרות שעברו כמה חודשים טובים.

 

אתה בחלומות, באנשים אחרים שדומים לך, במצבים מוזרים שקורים בבית ואיני מצליחה לפרש אותם וגם בתמונה בה אתה מחייך ושמח וכל כך, כל כך חי.

 

ניקינו לך את הקבר, שמנו לך פרחים יפים וחיים, הדלקנו את נר הנשמה ומה נותר לנו עכשיו?

 

מאום.

 

בעלי הלך למלא מים בבקבוק בשביל שיהיה לקברים האחרים שנותרו לנו לבקר ואני מנצלת את כמה הדקות האלו ומעבירה יד על כל אות ואות משמך, מחפשת מהות ביד רועדת, מחפשת אותך.

 

בית העלמין אשר היה סיוט בשבילי בעבר הפך למקום נחמה, בו אני מתנחמת על השנים האבודות שהחזרת לי ונקברו איתך.

 

"אני לא רוצה ללכת", אמרתי לך בקול חלש והדמעות חונקות אותי, ידיי מלטפות את האבן הלוהטת.

 

"אבל אני חייבת להמשיך את הסיבוב וללכת", הוספתי...מחכה לאיזו תשובה, לסימן כלשהו.

 

הקבר שלך היה כבר מסודר, הפרחים נחו להם על גבי האבן, הנר דלק ודלק...המים שאיתם שטפנו כבר התייבשו והשמש חזרה ללהוט על גבי שמך והאותיות.

 

שפתיי נשקו על שמך, נצרבו מהחום.

 

"ביי, סבאל'ה, נתראה בחודש הבא".