היא הלשון,זאת שיוצאת מהלוע,מלטפת את אותם השפתיים,

אותם השפתיים שלוחשות,הם שגם מבטאות לנו את המילים.

את המילים שפורצים לעיתים בכעס,לעיתים בנועם הן גולשות,

הן גולשות בלב פועם,רוצות לפתות אותך איש ואו אישה.

 

היא הלשון שלנו,חורצת היא לעיתים גורלות כך בחטף,

כך בחטף, האוזניים יעידו על כך,גם העיניים ינידו עף עף.

ינידו אף, אף הלשון הזאת שהחרב "בידה"זורעת מלחמה,

זורעת מלחמה,לעיתים מחוספסת,מגדפת,יוצרת מהומה.

 

היא הלשון, ההחרב בידה,או הפרזנו בזאת האימרה,

בזאת האימרה,הכתרנו אותה,יוצרת התלהמות בחברה.

התלהמות בחברה ששואפת לאהבה,קצת מבולבלת,

קצת מבולבלת,מלשון כמו נחש,חברים ואויבים יוצרת.

 

היא הלשון שלנו,לא חונכנו לרסנה,לאלף את האוזניים,

את האוזניים ששומעות, מעוררות בנו את כל הפחדים.

כל הפחדים שלא מבינים,שמילים לא הורגות אף אחד,

אף אחד לא ימות ממילים,אם רק ישכיל לרסן את הפחד.

 

היא הלשון שאמרה,אז אמרה,שתגיד עד שהיא תרגע,

שהיא תרגע,אין חרב בידה,יצרנו גולם מלשונינו החוצה.

שלמה המלך היה אומר:בינו בוערים בלשונם,כסילים מתי תשכילו.

מתי תשכילו להבין,אין חרב ביד הלשון,החיים והמוות רק במוחינו.