בין ההרים, בנקודה הכי אמצעית
היא נמצאת.
רחוקה מהכל ועם זאת קרובה מכל דבר אחר.
ואני מנסה להושיט את ידי, לגעת ולא יכול.
יש לי ידיים קצרות, שמגיעות עד לסוף של הבטן.
אמא תמיד אמרה שזה חמוד, ושלמרות הכל, היא אוהבת אותי,
ככה, כמו שאני.

גם אני אוהב אותה, זאת אומרת, אהבתי.
פעם שמעתי באיזה שיר שתמיד כדאי להגיד את מה שמרגישים, כי כל רגע יכול לשנות, אז...
טוב, נראה לי שזה מה שהיה שם, בכל זאת, אני לא ממש טוב באנגלית.

שקט.
אין איש ברחובות.
מוזר, כאילו שכולם החליטו על שעה מסויימת ביום שבה פשוט נשארים בבית,
אפילו המכוניות נעלמו מהאופק.
יותר טוב לי, ככה אני יכול לשמוע אותה יותר טוב.
זאת אומרת, לראות.
לא שרעש מפריע לי לראות, זה פשוט שקשה לי להתרכז בכמה דברים יחד.
שקט.
והיא מופיעה,
שם, בין ההרים הכחולים, בדיוק באמצע, שולחת לי סימנים,
עננים בצורות של אהבה.

מוזר, הלב נראה שבור מעט, כמו מבשר על פרידה,
כמו אומר שזו הפעם האחרונה.
"הגיע הזמן לשחרר"
אני שומע לחישתה בין רעידות הרוח והדמעה לא מאחרת, וגם לא זו שאחריה.

והידיים, הידיים הקצרות, אני מנסה לגעת ולא יכול.
אני מנסה...
גם אחרי שנה,
אני לא רוצה להיפרד.

שמעתי פעם באיזה שיר שהפרידות הכואבות, הן אלו שמחזקות,
או משהו כזה...
אני לא בטוח, אני לא ממש טוב באנגלית.




-----------------

אם יכולתי להפסיק, אבל אני לא.
למה לא אמרת לי שלהתגעגע יכאב כל-כך?