איזה חיוך.

איזה חיוך. אולי אפילו איזו קריצה. ולא משהו ממבוכה. איזה חיוך של אני-לא-מכיר-אותך-אבל-את-נראית-נחמדה-אז-אם-אני-אראה-אותך-עוד-פעם-כשיהיה-לי-זמן-אני-אשמח-להכיר-אותך.
זה לא יותר מדי, נכון?
ואולי? בכל זאת?
זה שאני שותקת, לא אומר שאין לי מה לומר, היא חושבת.
היא רוצה לומר שהם מטומטמים היא רוצה לומר שהם שטחיים ומטומטמים. היא רוצה לספר לכולם שהיא בן אדם שאיכפת לו, שהיא בן אדם חכם. היא רוצה שיידעו שהאיי קיו שלה גבוה, ושכשאנשים שומעים אותה מדברת, חושבים שהיא בוגרת, ושהיא מצחיקה, ועניינית ושהיא בן אדם שאיכפת לו.
הבעיה שלה היא שהיא אף פעם לא מרגישה שייכת.
היא חושבת שהיא לא מספיק אהובה.
היא לא מסוגלת.
ובינתיים היא חושבת ותוהה כמה שהם שטחיים ומטומטמים ומאחלת בלבה שיהיו נבונים. שיחשבו.
היא רוצה להפסיק להיות נאיבית, ולהתחיל להבין שהחיוך ההוא לא יבוא.
ואולי? בכל זאת?
והיא יושבת שם. לבד. ואף אחד לא מסתכל עליה, וזה לא שאיכפת לה. הם הרי שטחיים. ומטומטמים. והם בחיים לא יבינו אותה, כי היא סופר-מיוחדת ומוזרה בצורה קיצונית, והם... נורמליים.
היא הרי טובה מהם, זה כזה שקוף.
והיא דומעת.
בחדרי חדרים ובשירותים היא דומעת. היא הרי לא רוצה יותר מדי. לא משנה מה תגיד, היא רוצה להרגיש אהובה ושייכת, ושכל מי שיסתכל עליה יחייך וירצה להכיר אותה, כמו שהיא רוצה להכיר את כולם.
היא רק רוצה איזה חיוך. אולי אפילו איזו קריצה.