עין נפקחת לאיטה, עפעפיה קשים,

מי יגל העפר ממרקמו הגס?

ועין עצומה כמותה, ערומה מלבושים,

מביטה בשכרה לה הרודן שנגש.

 

היאך מניעים הגפיים? היאך מניעים

את שחדל מנוע כהר געש דומם?

קמיצה שמאלית מפרפרת בחולות הגואים,

ועוד זרת תצית להבה בגפרור העומם.

 

ועתה- היאך יוצאים מערמות החול,

מהיכן שואבים עוז לצאת אל הקרה?

וכבהדלק פנס רחוב, כהנף המכחול,

בוקעים סדק קטנטן באבן הבצורה.

 

והנה הגוף נגאל ממדורו הכובל,

ושובר בהבל פיו את מצבת האבן,

ניצב רפה ורש למול עיני החובל,

ובמבט דל שורפהו כערמת התבן.

 

ומכל קבר וקבר עולים מוכי המוות,

ומסירים מעל גוום את תכריכי העבר,

ובן רגע גיא עניים הופך עיר נושבת,

בכיפוף פיקי ברכיים ובהמתחות הצוואר.

 

והיא עומדת למולם בציפיה שלא די לה,

והם רואים את אמם היחידה בוכיה,

ולקווצות המאובקות שנתמלאו בטל לילה,

היא מציעה, בחיוך רחב, מטריה.