פעם,

ראיתי את נשמתי

פורחת.

 

במקום בו היתה

לפנים,

נצבע הכל שחור

כהרף עין

בצעקת תוכחה כבדה

משברת לב

ומצח נחושתיים.

 

אולי אסור היה

אולי אנוס הייתי לוותר

אך,נשמתי לי אותה

עמוק בחזרה

בציפורניים

של חיה סמורת אימה,

מעיז אל מול שמים.

 

ועכשיו,

אני שובר

מפעם לפעם

את אותן הציפורניים

באדמת הבית החבר

חופר גומה

ועוד גומה,

פעם,לוינקה ורודה

ופעם לגרניום אדמדם

או גזניה צהובה

ומביט בך

נשמתי

הפורחת פעמיים.

 

לא העזתי

כציפורן החתול

שלו התשע,

שלא לשרוט אותך,

היחידה,

בדרך חזרה

מן השמים.