בעיניים עצומות.

לעמוד מול מראה בעיניים עייפות, עצומות, לא נפתחות. ריסייך דבוקים, לא עוזבים.
את משפשפת את עינייך. משתוקקת לראות. משתוקקת להתבונן. לגעת. אך ללא הועיל. רק שומעת. צלילים. מנגינות, לחישות קטנות שבאות וחולפות באוזנייך. את מנסה למצמץ שוב ושוב, מגלגלת את עינייך, מדמיינת את המראה שלך, בוחנת אותך, מסתכלת עלייך. צועקת. בועטת בך.
דמות שחורה מתעופפת בעינייך, בין דמיון למציאות אפלה. היא מטושטשת מבעד למראות, במגוון צבעים, בוהקים כך נראה, בסנוור מוחלט, היא רוצה שתראי. שתסתכלי. שתתבונני. בצבעים. בהערצה. באהדה. עם הניצוץ בעינייך, שתמיד חשבת שיש לך. היא  מתקרבת. מתרחקת. בצלליה. נמצאת קרוב לפרצופך, מביטה בך, מעבירה את מגע ידה עלייך , מכתף, עד שאריות רגלייך, מתעכבת באזור בטנך, צובטת, אך את לא מרגישה את המכאוב הפתאומי, לא מסוגלת לראות עוד צעד, עוד רגע, עוד שנייה שתעבור, והיא, סוחפת אותך במערבולותיה, כתמנון ששולף את זרועותיו לכל עבר, חוסמת את מציאות חייך. משאירה אותך עומדת, עירומה, נבוכה ורועדת מול מראה אטומה, שבורה, כשאינך יכולה לראות דבר,  מעבר לעיניים שעצומות לנצח.