אבא יושב על ספה וחושב,

הקמטים כבר רומזים שנמאס לו.

הוא עובר מקומות, מתיישב מול מחשב

כנראה בגללי עוד פעם רע לו.

אני חושבת שאולי הוא טיפה מתחרטת שיצא והגעתי לכאן,

אני לא משתלבת, שידוך די גרוע ביני לבין כל העולם.

איזו דממה מתרחשת בבית

ובינתיים הזמן מתבזבז,

בשבילו אני בת שיצאה לא בסדר,

בשבילי הוא שיר לא מתחרז.

אני חושבת על אבא מנסה לחבק ומוזר לו, אך לי זה מובן,

כל תזוזה במשקל והוא כבר משתנק

אך אני רוצה רק גוף קטן.

הוא אומר "לא לרזות" אך דורש "לא לגדול" ורוצה שאשאר הקטנה,

אני רוצה עצמות, הוא רוצה תינוקות

שאשאר לי בגוף של ילדה.

לא מתאים לי לגדול, הוא צודק בהחלט,

זה לוקח ממני הכל!

בשביל הוריי שלי אני מכשול רציני,

ובעיניי,

רק הם המכשול.