מסתכלת במראה ורואה,

לא מפלצת, לא ילדה.

רואה את האכזבה שבעיניך

שומעת את הטון העצוב שבקולך

לא מקשיבה יותר לדבריך

הרי מכירה אני אותם בעל-פה.

 

לא יודעת לחייך, שכחתי איך לבכות.

רק החור שבלב נשאר

ואין איך אותו לסגור.

 

לא היום ולא מחר

זה לא יגמר

את לא תאמרי: " זהו זה ודי"

המשחק הזה עוד ימשך שנים רבות

שבו יבנו אכזבות על גבי אכזבות.

 

עוד יום עבר, ועוד דמעה נפלה

עוד שבוע נעלם, בלי שום דרך חזרה

השנים חולפות ללא שום השגחה

והזמן לא מחכה לאיש

גם לא לי או לך.

 

יום אחר יום אחר יום אחר יום

כלום לא משתנה

כלום לא ישתנה

ככה זה לנצח יהיה

רק אני ואת, והמבט הזה שאומר הכל.