אני כותב כבר,אפשר להגיד

הרבה זמן. יותר משלושה חודשים.

ועד בדצמבר דאשתקד התחלתי עם טיוטות

ואחר כך שירים שלמים.

כתבתי כמעט מאה.

 

התחלתי לפרסם אותם באתרים,

ונחשפתי לבקורות שונות ומשונות.

חלק אמרו טוב

חלק אמרו רע

חלק לא אמרו שום דבר.

חלק אמרו צריך לקצר שורה

להשמיט בית

או להחליף מילה,

אחדים כעסו,

אחרים שמחו או צחקו

ומעטים הרימו גבה.

 

טוב עשו האנשים,

המבקרים שהסבירו לי מה כתבתי.

כי בעצם זאת הבעיה.

אחרי שאני כותב,

קורא וקורא

ואין לי מושג על מה הנושא,

עד שבאים מלומדים

ומסבירים לי למה התכוונתי

ומה רציתי להגיד.

אני אומר ה..הההה...ההה !

ונושם לרווחה.

 

אבל יש בעיה יותר גדולה.

דורשים ממני שאחווה דיעה !

מימי לא קראתי ספר,

לא קראתי שירה,

לא למדתי בבית הספר.

בור ועם הארץ.

 

איך אוכל למתוח בקורת

על שיר שלא מבין ?

אין לי כלים לכך.

יכול להיות שארגיש משהו

כלפי הכותב,

אוהב לא אוהב,

כואב, מצחיק, נוגע, רפא

אבל לא מעבר לזה.

 

זאת הבעיה.

תמיד דורשים יותר.

"ניתוח יצירה" !

לא יכול.

לא מפני שלא רוצה.

פשוט לא יכול.

יש דבר העומד בפני הרצון.

רוצה ולא יכול.

אולי דברים שאומר יפגעו

אולי לא יקלעו למטרה.

אימפוטנט סיפרותי יקראו לי

ותאמינו או לא

הם צודקים.

כזאת הבקורת

וכזה אני.

 

©כל הזכויות שמורות למחבר Mario