בסופו של יום,

גם אנחנו,

מנקים את עצמנו.

מנגבים דברים שזכרנו,

מטאטאים דבברים שכוחים.

גם אנחנו, מול אור של ירח,

בוכים על דברים, שהיו מוכרים.

מסדרים ארגזי רגשות, בלי לפתוח.

ממיינים אמת, בים של שקרים.

שוטפים את הנפש,

הזכה,

שהייתה שם.

או קונים חדשה,

בחנות תכשיטים.

וכל רגע כמעט,

שנחקק בליבנו,

עובר דרך אלפי דלתות חשוכות.

וכל אבן לבנה,

שבדרכי מונחת,

מסתירה מתחתיה גדודי מחילות.

וצבא שלם של אמונה,

מתהלך בתוכי.

בטח גם אצלכם,

הוא מבקר כשעצוב.

והזמן שרץ לו,

ושנה חדשה,

ושוב להביט בנפש,

ששוחה בביוב.