ראיתי אותה הולכת, זיעה ניגרת על גופתה, היא רוצה להיות רזה,

אתמול הוא עזב את הבית, אמר לה אשתי, אותי את כבר לא מגרה.

הדמעות זלגו לבדן, יצאו לטיול על גופתה בן חמישים ושלוש השנים.

כשהגיעו לאדמה חשה זעזוע, אל תוותרי נשמעה בת קול מפבנים.

 

אותה בת קול שממריצה אותה ללכת, את תנצחי את כולן, תצעדי,

אפילו משב הרוח ליטף אותה ברוך, תמשיכי בסוף את תנצחי.

איך נאטם לו הלב, הוא מדלג על שלושים שנים, במשוכה אחת,

הירח שיחק איתה מחבואים, הוא נטל את ההילה היא גונחת.

 

הוא יחזור היא אומרת לעצמה, מי תישאר איתו , חמישה ילדים,

הייתי עסוקה יותר מידי, העסק, הנהלת החשבונות, לילות כימים.

לא נתתי לו תשומת לב, הרשיתי לו לטייל בעולם , במבט אוהב,

החיים זה לא פיקניק אמרו, אני הולכת כן צועדת כל יום עם הכאב.

 

אשה רגע תעצרי, החוויה שלו, הפנטזיה שלו, מה איתך אשה יקרה,

הילדים גדולים בשבילו, גם גדולים למענך, מדה כנגד אותה מדה.

תקחי פסק זמן , העולם שייך לך גם כן, תשתפי את הילדים בשינוי,

תחושי את השיויוניות, תני דרור לשאיפות, מגדל פיזה עוד עומד נטוי.

 

היא עוד הולכת במרץ בשבילי הכפר, הסנוניות מבשרות את הסתיו,

כן אצלה נשרו גם העלים, החורף לא יהייה כמו אז, ששכבו יחדיו.

הסתכלתי בעיניה הירוקות, הן דולקות כמו שתי נורות חלשלשות,

פלטתי הי תפארת, היום יחלוף , יש עוד ימים שאחרי ואתם התקוות.