בסוף,
כמעט בסוף,
כשעמדנו שם על שפת האגם,
האגם שהוא שלולית,
וסיפרת לי את סיפורך,
וכמעט שהופיעה לחלוחית בעינך,
והאור הבהיק על פנייך ועורך,
וכל כך רציתי לחבקך.

והיה זה רגע שנוגע ללב,
ובכל זאת עמדתי שם כמו טמבל,
ונתתי לרגע לחלוף, ואני לידך,
ואת היית כל כך נרגשת
ונתתי עיניי בחזך,
וידיי כל כך רצו לחבקך,
ואז תם לו הרגע,
והלכנו.