בס"ד

 

השיר לדודה שלי המקסימה שושנה קקון ז"ל , שנקטפה מעימנו מוקדם מידי,

בהמון אהבה וגעגועים.

 

דודה הייתה לי הנצו פרותייה,

בדמיי ימיה צומתו שנותיה.

כשושנה בין חוחי הבר,

כן הייתה דודתי,הזוהרת בנשות הכפר.

 

לב טהור ברא לה אלוקים,

להכניס ולהסביר פנים לאורחים,לכל הנזקקים הרעבים,

ביתה מעולם לא צר מלהכיל,לא תם בו המקום,

כי כרוחב ליבה הפרוש מלוא עולם,כך הבית הקטון.

 

הלכת יקרה,נשארנו אנחנו אמולים,

תוגת ליבנו מאיימת להכריע,לעולם לא נהיה גמולים.

 

ריחות התבשילים עוד באפי,

מגרים חושים מציפים רגשות,

היום בהביטי אל ביתך,

אל המשחרים לזכרך,התחושות קשות.

 

לעולם לא אשכח ישבנו במרפסת,

פתחת ליבך וסיפרת,

סיפור אנון על ילדות עשוקה,

על יחס משפיל המשכת ותארת,

 

אז בכית וצחקת,

הגרת דם מחית דמעה ובסוף אמרת:

דע בני את כוחה של הסליחה,

למד לסלוח באמת, שוב חזרת.

 

בהמצאי עליי משבר,

מחשבותיי אלייך נודדות,שושנת פלאים,

נזכר באיילותך האדירה,

איך חיית ופרחת בצל המשברים.

 

תמיד הצחוק המתגלגל...

והדמעה כנוטר בקצה העין בפתח,

יהי זכרך נר לרגלינו,

מליבי עד עולם שמור לך נתח.

 

אוהב תמיד

בן.