לעמוד מול מראה, שמכפילה את פרצופך בכמה מימדים. מראה גדולה, לאורך כל חדרך, מתפרסת על ארבעה קירות, כולן מתבוננות בך.
כל פרצופי המראה מביטות בך במבט זהה לחלוטין. עוקבות אחר כל צעד וצעד שלך.
את מנסה לעצום עינייך, לא לראות את המראות הללו יותר. לאטום קירות. לאטום תריסים. לאטום חלונות. לאטום את החדר. לאטום את ליבך. לאותם אותך. לסגור בתוך קופסה שחורה גדולה, לקשור בחבלים עבים, שלא תוכלי לצאת או לנשום, את רק רואה אותנו, מתבוננות בך.
מתבוננות בך, מבקרות אותך. אותנו תראי עד שאירית חייך. אותנו. לא את עינייך הכחולות. לא את שיערך המתולתל שידעת לאהוב, לא את מבטייך,
לא תדעי את רגשותייך.
אנחנו, נכתיב לך הכל, את, תכתיבי בעצמך אותך.
ואת תרצי לצעוד בין הפרקט. מבטך כפוף לכיוון הריצפה בלבד. את רוצה את נעלי הבלט שלך. כילדה קטנה. רוצה ולא מקבלת. את לא מתווכחת איתנו, אסור לך, המראות שלך מסתובבות סביבך, אוכלות אותך. אינך מסוגלת לבלוע עוד טיפת אכזבה.
אוספת את שיערך, גבוהה ככל האפשר, שפעם היית רקדנית, כמי שרצית להיות. כמוהן. הרקדניות. עם הגב הזקוף, הכתפיים הישרות, הרגליים הארוכות,  הראש המורם, הגוף שמתנוסס על המראות. הגוף שמתנוסס על המראות.
ואת. עם גב מתפתל וכפופף מנשוא, בטנך מלאה בצמיגים, רגליים כמעט קצרות, מלאות, וראש כפוף מבתבלט בריצפת הפרקט, צועד בעזרת עינייך
זהירות לא להחליק. זהירות לא ליפול.
זהירות.
אל תסתכלי למראות.
-
וצעד אחר צעד את עושה לעבר המטרה המיוחלת שלך. בדמעות. בכאב. ואם כאב לך, עלית על אצבעות רגלייך, להרגיש עליונה. להרגיש מרחפת.