יותר משהייתי בא לבית אימי ואבי
הייתי הולך אל כל שהלך
לא היה שם אבי
גם רוחה של אימי לא נשבה
הבית היה פח
על מפח נפשי היה אחי הצעיר
פורש את מחצלת הזמנים
הקרים
ומוליך מפתחות מחלידים כחרוזים
של אבן ממחרוזת שהייתה אחוזת
נפש אבי
ואני עם נפשי
אז היו המראות שבים
עולים על ידיי אבי
שהיו מוליכות משיבות בשנים
מעגלים חוזרים בטבעת הזמנים
ומראות באים צפים ומציפים
זכרונות דבריי בית אבי
הנכרכים בטבור מחרוזות
שאמר לכל החרוזים יש מקום
קדום כבית
העשוי מאבנים
וכפות ידיים מיובלות אותם חצבו
אל תתבונן בני במחרוזת
אלא באבנים
ועל כך אביך מוליכם ומשיב בחרוזים
מחזורים
גם האבנים הקטנות המונחות
במחרוזות ונעות מעגלים
היו פעם צאצאים לסלעים
היו להם ידיים אותם גילפו
והפכו לאבנים
וכך אני אוחז בשרידים הזוכרים
סלעים
גם אבן קטנה עתה
אביך הלוך ושוב מוליך נטועה
הייתה בצוקי הזמנים
ואנחנו המחרוזות
זכרונות ביד גורלות אלוהים
ואני שעודי זכרונותי בדברי אבי
מעלה ומביא
כמה אפשר ואזכור בעת הזו
הערב ירד והרוח נשב
והקור בא בכל
כיסה ברוחי
ונשב בצרור המפתחות המחלידים
שם ראיתי דמעותיו של אחי
הניקבות כמנהג הנשים
שלא שכח מאומה
מדבריי אמי
שעה והיה מוליך בצרור
מפתח ועוד מפתח
היה פותח והשיכבות היו נעות
כחרוזים
בזמנים
היו משילים כסות חלודות
מריקמת המפתחות
והמתכות עלות מנצנצות
כמחרוזת ביד אבי
מפתחות חדריי ליבי