בסד

 

מכירים אתם את טעמו של ה"סוף"?

הטעם האבסולוטי שלא יודע הנחות ופשרות?

כשמרגישים אותו בקצה שפתיים יודעים שהגיע,ומייד ישופנו ראש,

אין דרך חזרה, חשבון נפש זה הזמן לעשות.

 

לעיתים טעמו כטעם רוש ולען,מר מלוא החיך,

כשזוג אוהבים פוסק מלחימתו, מרים ידיים,

לפרקים תפל הוא מתקבל בהבנה,קרביים לא הופך,

למראה בר נש קמל במיטת חוליו, שכבר כבו לו העיניים.

 

יש פעמים הוא בא מתוק,

עת שחרור מכבלי האסורים,

אין בו מגינה בטועמו עולה בת שחוק,

זמן לשוב הביתה לאהובים היקרים.

 

וכשבא מלוח מדמעות רעים טופחים זה לזה על גב,

ומרגישים בתוך תוכם כל אחד לדרכו הולך עכשיו,

לא ישובו ראות איש אחיו, לא יקרון לי זיו פניו,

כי בהולכו ממני אז,מן הקרבות מעולם לא שב.

 

טעם סוף , ערב או לאו ?

כל לב מפחדו יחת, מכתיב בחיינו את הנוף,

זכרון מבעית או דמות אדם נאהב,

זועך מן הדרך סימנים שציירנו בדם על חוף.

 

הוא וטעמו מכירים אנחנו, רק הקל בואו "בבעו מנך"  מלך אינסוף.