הרמת אליי זוג עיניים אוהבות,

בוהקות בטוהר תמימותן,

זרעת בי הרס טפטפת גם רעל,

ודאגת שלא אדע כי פצעי מוות פצעוני,

מהם שותת ליבי מדם.

 

גוב שחלות רעבי טרף,

הסתרת בעור כבשה קטנה,

ציפורני חתול, חרב מתהפכת,

בידייך חבויות היטב,אשה נאמנה.

 

את  פינתי השלווה, חוף מבטחים,

את הכאבת יותר מכל,

בקעת בנפשי סדקים.

 

איך טפלת שקרים,

לא עצרת לחשוב במי את מתעללת?

חצית כל גבול ימים וארקים,

ואני כאן מתבוסס באיוולת.

 

אנא אל גנון עליי,

שרק אשמור על שתיקתי,

מגודל הלם לא אפר איפוקי,

ואוסיף עוון לביצעתי.