זה עצוב להיזכר אבל כואב יותר שמרגישים את החסר

חלל ריק שאפעם כבר לא יתמלא.

עוצמה כה חזקה בלב שמשתיקה את המילים.

וזה לא הולך לעזוב בזמן הקרוב,לעולם לא.

דממה שנשמעת כמו הרעש הכי גדול ביקום

לא מרפה מהאוזניים

השקט של הלא נודע,מה איתך ,מה אתה,איך אתה.

ואין תשובה...

זה חזק בכל יום ויום,צריבה.

חניקות של בכי כשרק עולה במחשבות.

 

ולא יהיה שוב פה,אפעם..

ומי יודע אם בכלל גם אז... ניפגש?