אני מרימה יד אחת, יוצרת קו אנכי שהאוויר רוקד סביבו במעגלים שקופים של צחוק.
באיטיות ומהירות השזורות זו בזו, אני מצרפת את היד השנייה.
האוויר לרגע אחד נעצר.
ואז
כמו תואם את עצמו אליי, זז עם אצבעותיי שמובילות את המשך ידיי, מעלה, מטה ושוב.
מעלה, מטה

אני אמצא את ארץ לעולם-לא,
אני אגע בחלומות שעפו עם נץ החמה ומצאו מקום מסתור בפינות של קסם.

אני אגיע למקום ההוא, שכולם אמרו שאליו הלכת, ואתן לך את נשיקת הלילה טוב שהבטחתי לך.

מעלה, מטה
מעלה, מטה

~

היום גיליתי משהו.
יש ימים כאלה שנועדו לגילויים.
גילויים שמרגע התגלותם משנים את מהלך החיים, ככה, ברגע אחד.

ואם הזזת מחוגי השעון הייתה מזיזה את הזמן האמיתי לאחור,
השעה עכשיו הייתה אתמול.

~

דמעה.

היא יוצאת בשקט, לא אומרת מילה.
טועמת מהאוויר הקר ויוצרת שביל חם במורד הלחי.
וזה נעים.
אז היא קוראת לחברתה ולשכנתה מהעין השנייה, וכך הן גולשות להן בקצב גובר ויוצרות שבילים של זכרונות חמים.
עוד דמעה, ועוד אחת.

אני בוכה.

אמרו לי שאת לא תחזרי משם.

~

מעלה, מטה
מעלה, מטה

"כל הילדים גדלים,חוץ מאחד. בתוך זמן קצר הם מגלים כי סופם לגדול."

הזמן אזל.
ואיתו הפרידה.

"למה את בוכה?"
פעם, אני שאלתי אותך את אותה השאלה.

פשוט, יש עת לכל דבר.

~

נשיקת הלילה טוב ששמרתי לך בתוך הכיס,
יוצאת החוצה, לרקוד עם הכוכבים.

בדרכה לשמיים, שמעתי לחישתה. והיא תגיע עד אלייך,
עד לארץ לעולם-לא שלך, שלנו.



~~~

לכל אחד מאיתנו 'ארץ לעולם-לא' משלו.
היא לא רחוקה מידי, אך גם לא קרובה.
לא חמה מידי, וגם לא קרה.
היא פשוט פה, במקום הזה שאליו הולכים האנשים שאהבנו.

ולפעמים, גם כשהזמן מתקתק בתוך שעון גדול, אפשר להעצר,
ולעוף.

 

מעלה, מטה

מעלה, מטה

 

מעלה.



---------------------------------------
*נכתב השראת הסרט "למצוא את ארץ לעולם לא" וספרו של ג'.מ ברי "פיטר פאן".