חזותו גדולה ומאיימת, מטילה אימה על הסובבים. למותניו שני אקדחים שחורים, צמודים היטב לחגורת העור שלו. אפוד עם כיסים ועל גבו כתוב "גירוש יונים".

שיערו הבהיר פרוע ומתולתל ועיניו רושפות אש. גם היום כמה יונים ימצאו את דרכן למעלה.

 

בתמימות רבה חשבתי שהוא לא באמת הורג אותן, אלא רק מרדים או מעיף אותן למקום אחר. "אתה יודע", אמרתי לו. "פעם גידלתי יונה ששברה את הכנף שלה". הוא הביט בי במבט מזלזל, "את רוצה יונה? יש לי באוטו. אבל היא לא תעוף יותר לעולם..." חייך חיוך צדדי.

הזדעזעתי למשמע מילותיו. "אל תגיד לי שאתה הורג אותן!" נלחצתי.

"אני לא הורג", "אני רק מרדים... לצמיתות". צחקק צחוק קצר.

 

הוא ניגש לאוטו והוציא שק לבן ואטום. "את רואה? כאן נמצאות החברות המעופפות שלך... אם תרצי לאכול איזה שניצל... את יודעת איפה למצוא אותי" סינן וזרק בחזרה את השק לתוך רכבו. נשארתי המומה, מפוחדת. כיצד יכול אדם להרוג יונים?

 

למחרת חזר עם אותו חיוך רשע.

"תגיד..." התחלתי לשאול, מחפשת טיפת אנושיות. "קרה פעם שהתחרטת על הריגת יונה?".

"פעם יריתי ביונה שחורה גדולה, משהו תוצרת חוץ..." אמר בשקט. "היו לה נוצות ארוכות ומבריקות ו..." קולו רעד.

"ולמה היה לך כל כך עצוב להרוג אותה?" שאלתי.

"הייתי צריך לירות בה 3 יריות עד שהפסיקה לפרפר... זה היה... עצוב...".

 

וכך אותו מחסל היונים, פתח את ליבו בפניי. שיתף אותי באירוע הקשה הזה.

 

"אז יש לך לב בסופו של דבר..." חייכתי אליו.

"חכי עד שתראי אותי רוצח סנאי, נראה איזה לב יהיה לי אז".