אין הדעת מעלה באוב

מילים שכאלה,

ההבנה מסרבת לרקום

עולמות שכאלה;

גוף נבדל מן העולם

רוח מרחפת על פני תהום-

על פי השאול.

 

ואין זה הקיום, העולם

הממריד את הנפש

כנגד עצמה,

כי אם גיס חמישי,

אויב מבית,

הזעם והזוהמה

של חדרי-חדרים.

 

אין בעלת האוב מעלה

בחכתה

רוחות בזויות מאלה.

אין רקמת החיים מעלימה

עין

מן התובנות הנפערות כאן.

ואין האשמה בעולם,

כמנהגו נוהג וינהג,

אלא בנפש המסוכסכת,

-הדוויה-

המעמידה בפני עצמה

משוכות,

מעלה ארוכות על פצעיה

ונוברת בם שוב,

-בחמת זעם-

ונותרת בעמדה.

בעינה.

בעיניה.

פקוחה.