החמציצים שוב יצרו מרבד ירוק, החצר מצפה לפרחים הצהובים,                                         הנכדים שואלים איפה החמציצים,נו אלה עם הגבעול והפרחים.

אני מחייך , הם עוד יופיעו למאות , תתאזרו בסבלנות חמודים,

חסרים אותם הנקודות הלוהטות, הם שובים את העין לילדים.

 

אני שוקע בתנומה,עמוק שקוע  בעולם מלא חמציצים צהובים ,

בשמים החמה לוהטת,מליאה בנקודות לוהטות,חום מפיצים,

על המדרכה חולפת יפהפיה, מקדימה שתי נקודות לוהטות,

כמו מאזניים של פעם, הן לא נחות, מקפצות עולות ויורדות.

 

מבטי נשבה גם על אחוריה, אט אט הפכו לנקודות בנוף הכפרי,

נקודות לוהטות מדווחות למוחי הרדום,תתעורר תקטוף מהפרי.

לא רק הצבע, לא רק התנועה, אולי זה בטבע המובנה בתחילה,

איך העיניים שבויות לנקודות,אני ממשיך במסע לעוד נקודה.

 

טבור אגן הסהר, הכל חמציצים השמש,הסהר, כן צהוב צהוב,

גם העיתון שיכתוב על כך, הוא צהובון, נקודות לבעלת האוב.

המוח שלי פועל כמו טורבינה,הזרמים חולפים על כל נקודה,

המתח גובר, הגוף מתישר,שוכב על מרבד חמציצים בגינה.

 

חלום של מציאות, נקודות לוהטות בדימיון, מחזה לחיים,

נקודות בולטות מושכות תשומת לב, מושכות את העיניים.

אני עוד מצפה ליפהפיה, שתחלוף במדרכה ממול לביתי, 

כמה טוב שיש עוד נקודות אור בעולם, כמה שזה בריא.