לא הרבה.

הרגשות כבר ממילא לא קיימים,
לאף אחד זה לא ישנה.

הימים חולפים והזמן נעצר,
הקמטים מתקמטים ונהיה מאוחר,

אבל שום דבר לא השתנה.

כאב לא משתנה מהר,
גם לא לאט,
כאב נשאר כאב,
עמוק ושורף בתוך הלב.

בכלובים של נחושת הקנאה והזכרונות,
בין מפתחות דמיוניים שעשויים חלומות,

איך אפשר להצטער לפני אישתך
כשהיא כבר לא יכולה לשמוע,

איך אפשר לבקש מאלוקים שיחזיר,
משהו שאף פעם לא באמת נגמר,

איך אפשר לא להתעצבן על עצמך,
שלא הערכת מספיק כשהיא הייתה איתך.

קינאתי לך המון, אני זוכר,
אהבתי אותך המון, לא אשכח,
אני יודע שאולי אני ממהר,
אבל אני רוצה שנשמתי קצת תפרח.

אני רוצה למות.

רק טיפה,
לא הרבה.

שקצת יזכרו בי,
ושאת תראי אותי ,
הרבה.