בימי השמש הצולעת עלי רכסים,

מדדה עלי משענת רקובה מאכילת עש,

כשדמעות מלוחות נתלות עלי ריסים,

ופרפרים תכולי כנף באימה נסים,

כשרוזני השחור את האביר בחרבם מהסים,

היא תמיד מופיעה כחזיון תעתועים חדש.

 

מי זו העלמה העולה מן המדבר,

ושמלתה הלבנה לא תאובק ותתלכלך?

המכנפת בשתי זרועותיה את חיות הבר,

המחיה זמרת פיה ציץ נובל וחרס נשבר,

הברואים הם לה סלע והיא להם משבר,

כעל לחי ליצן החצר נשיקת הקיסר המולך.

 

יש אומרים שראוה נישאת עלי גלים,

ומחרוזת צדפים עדויה על צווארה,

ויש האומרים שראוה בליל, בכפרים אפלים,

כשעל אביוני היום באה אימת נפילים,

והיא בחליל צד שולחת אליהם צלילים,

ולאסמם מוכה החושך היא שולחת נהורה.

 

יש אומרים שראוה נודדת בארץ גזרה,

והיא עטויה בלואים, והיא בוכה במסתרים,

ויש האומרים שראוה בכרם, זנוחה ואפורה,

מנשקת כל אשכול רך ומלטפת כל זמורה,

והיא מיטיבה עם כל ענב ומלמדתו שירה,

ומעודדת את רוחו על דבר בוא הימים הקרים.

 

יש אומרים שראוה תועה ביערות, מוכת צמא,

והיא כרוח סער ממשיכה בם להלוך, עיקשת,

ויש האומרים שראוה פוסעת בשדה קמה,

מסבה עונג ברגליה היחפות לרגבי אדמה,

ולשיבולים נבולות גבעול היא מסדירה הנשימה,

ומתפללת בלב חומל עליהן לבוא הגשם.

 

אך האמת היא שאין יודע מקום המצאה,

אולי הייתה בכולם ואולי אף לא באחד,

אך יודעים שבכל פעם, כשמגיעה השעה,

כנצנוץ ברק בשמיים אפלים היא מופיעה,

וזרעוני סבא על רוח עגום היא משיאה,

בה לעולם לא ינעץ המוות סכינו החד.

 

אם תראוה, אחיי, בני אמי ואבי,

בצהלת אביב רינונכם או בתוגת שלכת,

הגידו לה שתשוב במהרה לארץ מכאובי,

כי לתוגת שלכתנו היא תשיב צהלת אביב,

אם תראוה, אחיי, בשם כל האוהבים,

אחזו חזק בידה- ואל תתנו לה ללכת.