את לעולם אינך מקדימה
כמו גשם מתוק (לשדה גווע)
כמו זרם חמצן לנשימה
זהו רצף הזמן, שטועה.

 

כמו אז,

על גדות הסיין
רוחות קפה נושבות
בשדרות דולב וערמון

אך פנייך היו
הדבר היחיד שראיתי
חסרות פרספקטיבה
כתמונת אדירים, ללא רקע.

 

אשליות נמוגות של מרחב ושל זמן
הן החומר החסר שמקיף אותך
כמו קלקר רך באריזת המתנה שלך.
את היקום.

 

אני שמח שאנוכי, שליבי גס כמלח
הוא המביט בך כעת, ביום הנפלא הזה.
ואן גוך היה תולש לעצמו את הלב באצבעות מגואלות
עוקף את עצם החזה באבחה חדה, חופן כף ידו בין זוג ריאות
מבתק את אבי העורקים במיאוס, קורע את ורידי הריאות השמוטים

באנחה
ומשליך את ליבו כאבן אין חפץ בה
לו רק היה מביט בך בשקיעה הזו
הוא לא מצייר אותך אפילו.