את התאריך הזה

אני זוכרת היטב, אולי כי זה היה אותו יום שעברתי לכיתה שלך, ומאז השתנו חיי באופן ריגשי, נפשי. מאז עברו ביאף שמונה שנים, אין לי הרבה מה לומר, ואין הרבה מה לעשות, כיום אני כותבת הכל, אם זה בשירה, או בפרוזה, או בטקסט.

אני יכולה להבטיח לך שאני כן ממשיכה הלאה, בעצם אני מבטיחה מידי יום ביומו זאת לעצמי, אני חייבת את זה לעצמי אתה מבין.

השיגרה קצת ממתנת אותי, אני אולי מחפשת אהבה, אבל למדתי ממה שחוויתי עימך, שלא טוב

להתאהב איך שהתאהבתי, טוב נו זאת היתה אהבת נעורים בגיל הכי מתאים.

אהבה בוסרית, כי היא עוד לא מפותחת לא מבושלת כדי לצאת לאויר העולם.

אני לא אחזור שוב על מה שקרה ומה היה, זה מעייף מידי אפילו אותי. אשמח לדבר על הגומה שלך, הכה יפה לך.

על החיוך שהקסמת אותי, איך הופעת מולי שם, אני לא אשכח

ואיך קרבת אותי אליך, שרצית לנשק את שפתיי.

 

כיום אני לומדת, כתיבה, סוף סוף מצאתי משהו שבאת ימחיש בטיפה את מה שאני חושבת, מרגישה, קוראת, מנסה להעביר, לתת לקוראים להרגיש.

מין טרפיה כזאת משחררת, גם בציור אני טובה ובצילום, אני מקווה שלאט לאט אני אשתפר

אני יודעת ששמונה שנים מספיק זמן כדי לעשות חושבים עם עצמך

וגם אז זה יותר מידי, זה מותח את הגבול או מהדק אותו ויותר ואני פוחדת

שהוא יקרע

 

למדתי להכיר אותך כל השנה הזאת, וגם אתה אותי,כתבתי המון לך ורק מכתב אחד שלחתי .

וכי לא רציתי שתחשוב שאנוכי נואשת

בתיכון חשבתי עליך המון, לא יודעת האם אהבת, אבל לא שנאת אותי, כמו שאני לא אותך.

נכון שרבנו במהלך הזמן, ונכון שהיו דברים שלא צריכים להאמר, אבל משה אנשים משתנים

דברים משתנים, תיתן הדזמנות ואל תכעס תשתחרר, ואל תיתן לדברים אחרים או דעות של

אנשים לבלבל אותך ולהחליט בשבילך.

 

כאב לי לא ששיקרת לי, אלא לעצמך, סבבה אתה לא אוהב אותי

לא חייב, אבל בכל הזמן הזה הדחקת אותי ממך?

רק תגיד לי?

 

אולי אין מה להעריך, אבל אני רוצה הזדמנות להקשיב

את הצד שלך, אז אתה נותן אפשרות?