אני זוכר את אימא מחפשת קצה חוט, יוצרת כדור צמר,

זה עתה היא פרמה סוודר ישן,היא תסרוג לי כזה אחר.

לא בדיוק כזה,קצת שונה, אולי גולף או עם צוארון וי,

אתם יודעים סימן הניצחון, אהבתי את ה-וי האות ההיא.

 

רואים אותה אצל אסירים, עוד ממלחמת ששת הימים,

תמיד אזכור את הסימן הזה,אפילו שאימא לא בחיים.

רגע עצור היא הייתה אומרת, אבדתי שוב את הקצה,

הייתי מפסיק לגלגל את הכדור,נו מתי נגמור את זה.

 

תוך כדי הסריגה, נפלה עין אחת, העין הכי חשובה,

כי ה= וי הזה דורש דייוק, חשוב שיהייה וי באמצע.

תאמינו לי בבלבול , בחיפוש אחרי קצה החוט הזה,

לא יהייה לי סוודר להתחמם בו, אז מה יצא לי מזה.

 

שוב יפרמו את המזרח התיכון,שוב יחפשו קצה חוט,

אני זוכר את סיני, כן אז החזירו הכל, עד קצה החוט.

לא נשאר לי סוודר, עם הסימן הזה, אתם כבר יודעים,

שוב פעם חזרנו להתחלה,פרמנו סוודר ישן בששת הימים.

 

אז מה תתפרו לי סוודר חדש,אחפש לכם את הקצה,

רק תגידו לי באמת, בפעם האחרונה יצאנו מזה.

אימא כבר אין לי,מדינה יש לי,אז תפסיקו לפרום אותה,

לא רוצה רק ה-וי בדרום, תאמינו בסוודר יש עוד גזרה.

 

נכון הרבה יגידו אין קצה לחוט ,הוא מלא קשרים השנה,

אני מאמין באימרה הישנה,אם תרצו למצא אין זו אגדה.

אימא לימדה אותי להאמין,להאמין שכולם רוצים לחיות,

רק צריכים למצא את קצה החוט, תמיד להמשיך לקוות.