אנקת גבהים.

10/01/2009 14:30 | הילדה של גאיה
כששלוותי הפשוטה פרושה בפניי-
אז מתחולל בי הרעש הגדול.
בעודי ניצבת על הפסגה,
אליה טיפסתי בעמל רב,
מביטה אני בדשא הירוק הפרוש לרגליי, צומח עמי,
ובשמיים התכולים שבגובה עיניי ומעל ראשי.
אך מרום פסגה זו משמשת לי אף תצפית טובה יותר לתהום-
זו שמאחוריי, וזו המצפה לי הלאה מכאן.
דרך החשיבה שלנו הורגלה לצעוד
ואני, אינני מעניקה לי את הזמן להתעכב.
מסופקת, לא מסופקת-
אני הכל בו בזמן
ומכיוון שאיני עוצרת מלכת
אני סופגת מראות רבים,
ומצבי רוחי משתנים תדירות.
מתחת לכל יש שקט,
אולי הוא בעצם רק- ליד
עוד רגש בקשת שמסתובבת
עד ערפול
בכל ערב ובוקר
מחדש.
 

©