עובר הזמן אל תחושת בלבול בלתי מוסברת ,
הבית התמלא מחשבות , הדלת נראית כמיותרת ,
אני מתאמץ לשכוח את אותו בן אדם שנשאר בעבר ,
יודע שלהחזיר אותו גובל בדמיון מופרח עד אפר ,

הייתי אותו בן אדם אוהב , חם , שובה ומגמגם ,
לצערי הייתי עד שכבר לא היה ניתן עוד להתעלם ,
לקחת את אותו בחור לעולם שמימנו אין לו חזור ,
היה נראה כי צלבת אותו אל יום בו האיר השחור ,

הוא הלך ונעלם לו בתוכי אט אט.... בין הצללים ,
מפחד לצאת......שלא יראו את מה שנשאר בפנים ,
אולי כך באמת עדיף בעולם שבו כלום לא בטוח ,
לחשוב שיכולתי למנוע , הכתובת הייתה על הלוח ,

ועכשיו כשיורד לו הלילה ואיתו הרוח הנושבת ,
ליבי נמצא בעלפון מתוך מצוקה בלתי פוסקת ,
הסביבה מקדישה לי דומיה להאזין למתרחש ,
לצד הדממה אני מטה אוזני הלב שוב לוחש ,

החנק המורגש בגרוני מקדים לבכי שכבר אין לו מילים ,
דמעות שוטפות חלקיקי אושר שכבר נשארו מכמה ימים ,
הגשם הקר רוחץ לו את שרידי המליחות מעיניי העייפות ,
נותן לי מרחק מהכאב רק למשך מספר שניות ספורות ,

הזמן עוטף לו ביד זועמת את כאב הכל כך מייגע ,
נותן לך את המרחב לבצע את מעלליך בכל רגע ,
נותרתי בידייך השורטות את ליבי החם ללא הכרה ,
הוא פועם לי בחוסר אונים לצד התמימות הזרה ,

ועכשיו כשאת מלפפת סביב צווארו הרפוי את החבל ,
צלילי גרונו זועקים לשמיים ונשמעים להם בכל התבל ,
האהבה מתאדה מול עיניך המלאות בזעם אל טוב ליבי ,
ואני...? נשארתי תלוי , מתנדנד לי למראה פנייך ההוזות בי....