כנפיים

במעיל הכבד של ימי נדודיי
כיסיתי פניך
לשכוח,
לשכוח.

כנפיים צימחתי
ולפתע
האור מסנוור את עיני
מזכיר לי ימים אבודים.

לבוא
אל חצרות בתים אחרים
בימי קיץ חמימים
לשטוח בדי משי
אוריריים
ונפש שסועה למנוחה.

לפאר תלתלים
מתוך פני צלקת
שלא נראו.

חלומות הגביהו שוב,
רוחצת בם
מול
שפעת אוצרות זהב השמש,
כמתנת חסד.