4 קירות החדר לוחצים עליי במהרה ,
הם בוכים איתי לצד הדלת הסגורה ,
הם מאזינים כי כרגע אין מי שיקשיב ,
כי כרגע את העבר לא ניתן להשיב ,

אני במרחק נגיעה מלעזוב הכל וללכת ,
שלכת מזכירה לי תקופה הולכת ודועכת ,
היא נפרדת מימני ללא שום חרטה ותו ,
כמו עלים הנידפים להם בקיצו של הסתיו ,

אני מרגיש קצת תלוי בכל העובר ושב ,
מצוי לי בתוך ארון מתנדנד לי על קולב ,
בין כל המחשבות המסודרות הבלגן נמצא ,
מחפש את כל הדרכים שיובילו אותו החוצה ,

ועכשיו כשהגעגועים נושקים לבדידות הנחוצה ,
אני מוצא את עצמי שוב בדרך ללא מוצא ,
כמו גלים המתגעגעים למגע שפת הים החמה ,
כמו אי בודד הזקוק להם ברגע של נחמה ,

הם מכים בי מזה זמן והיום אני נפרד מיכן ,
נוטש את הבית החם כמו יונה הנפרדת מהקן ,
לוקח איתי את המטען למקום בו אני אתיישב ,
ללא שום צל של פחד אני פשוט קם ועוזב ,

עם כל ההטרדות שכבר לא נותנות לי מנוח ,
אני משתחרר לעולם בו אוכל לאזור עוד כוח ,
כנראה שזה נצרך כמו גשם לעוד בצורת קשה ,
טוב לי לבד וזה משלים בי את אותה הרגשה ,
זאת שפירקה מימני החוצה כל זכר של חולשה...