אז זה נגמר, ואולי זה המכתב שאף פעם לא תזכה לראות.

מתישהו באמצע הדרך התקלקלת, ולא משנה כמה דיברנו וכמה אמרתי לעצמי כל פעם

"ליאן, את משתגעת, הכל בסדר עם הבחור", וכל פעם מחדש גיליתי כמה בסדר זה מחדש,

 

 לא זה לא כעס וזה כבר לא עצבים עליך, זה פשוט אכזבה ממה שנהפכת להיות. ואיפה שהוא זה גם אכזבה מעצמי שלא יצאתי מהסיפור בזמן... שנתתי לזה להיגרר ולהיגרר עם התחושה הזו של משהו לא בסדר.

 

אז עכשיו זה כבר לא "יחד" וטוגדר פוראבר, זו רק תחושה מגעילה שנשארה לי בבטן... כי הכל נגמר בבום וזה כואב, אבל אני יודעת שאתגבר, חודש-חודשיים ואהיה בסדר, הצבא יחשל אותי, החיים יחשלו אותי, ואני אצא מזה הפעם, בצורה נורמלית....

 

ועם כל הכאב שנגמר, אתה זה שהפסדת הפעם, לא משנה כמה דמעות עוד יצאו מהעיניים שלי, אני יודעת שאת הכבוד העצמי השארתי אפילו אם נתתי לך לדרוך עליי המון.

 

כבר לא שלך.

ליאן.