מעל הכובע שלי, אני בטוח שהוא קיים,הוא משגיח הכשרות,

כל אחד שחובש כובע,אולי מגדל זקן,חושבים שייך לרבנות.

מעל הכובע שלי, נמצאים כל הכוכבים, גם אותה הלבנה,

כל חודש אליה מרקדים, דרך אורה הזוהר, נושאים תפילה.

 

אני רואה מה שלמטה,מתחת לכובע שלי,בשווקים ברחובות,

אותם הילדים שמסתובבים,כן אותם אנשים לבושי סחבות.

אותם ילדים קרחים, ממתינים להשתלת אותו מוח עצמות,

בעצם למה לנו להיות קשים, הרי אנו מחליפים כאן עולמות.

 

מעל לכובע שלי יש נוצות טווס,זה מושך אליו את כל העיניים,

כמה כואב שכוכע עם נוצות מענין,אך ילדים עזובים בינתיים.

כך כל פריט נוצץ, כמו אותה לבנה שזוהרת לה בשמיים,

אני נושא תפילה לכל החולים, התכלית לדאוג כאן לחיים.

 

מעל הכובע שלי ,הוא,מתחת לכובע שלי אני ואתם וכל החיים,

בעצם הכובע שלי קיים, כדי לא לראות ,רק מה שיש בשמיים.

החיים רבותינו החיים חולפים,החיים שלנו חולפים  בינתיים,

כל אחד ישאיר את הכובע שלו, הכובע שחבש בדרכו בחיים.