תחת שמיכה כחולה, על פני הסדין הירוק

בדרכי אחפש אוזן טובה,
לתת לציפור הדרור לנוח בשינה,
מתפנקת על פני הסדין הירוק,
מתכרבלת תחת השמיכה הכחולה,
מתענגת על החמימות המלטפת, שמרפה את שריריה,
וכעת תוכל לפרוס את כנפיה, לעוף.

רגליה לעולם לא יחושו את כווית האדם,
לשונה לא תרגיש את מרירות המילה,
כנפיה לא ירגישו את המגע השורף.
ועייניה, עייניה עצומות, אינה רוצה להאמין,
ואוזניה, אוזניה מכוסות, שבעה כבר מנבואות שווא.

ובמסעה בין השמיים המכוסים בלובן אפור
יפרוץ בנאום - הגשם,
היא תרים את מקורה מעלה,
בולעת את פניני החוכמה,
הן יתנו לה כוח, כי לפניה,
עוד דרך ארוכה.