השנים חרשו בהן תלמים, האדמה נסדקה מליאה קמטים,

מה שפעם ניצב בגאון , נפל מטה מלפנים ואין לה עונים.

העיניים שקועות בתוך ארובות, מביטות סביב במבוכה,

היד טמונה אי שם, היא פורצת בקולות של חיזור היונה.

 

המיית נשות הצללים,נשים כבודות בשנים, שחיים בגפן,

הן לבד בעולם הצעיר,מחפשות טעם, לעיתים גם פורקן.

הקולות נשמעים חרישית,מעין בושה משתחררת לאטה,

הטבע דורש את שלו, המיית נשות הצללים לא כצעקתה.

 

הן ילדו ילדים, הן היו פעם צעירות נאות, יפות,שופעות,

השנים חרשו את שלהם,נותרו ללא בן זוג,הן בודדות.

מידי פעם במבוכת השיעמום, תשמע את קול המייתן,

כמה אנחנו חלשים,הצרכים גוברים גם בליל זקנתן.

 

הרופא נותן להן סמי הרגעה,הטבע מתקומם נגדם,

המיית נשות הצללים חזקה,לא נטמון בחול ראשם.

הקול קול הטבע, לפני לפנים בשבטים מאוד קדומים,

המיית הנשים הכבודות, נשמעו  צלול,לא במחשכים.