היום, יום אחד אחרי ,הבנתי מה היה חסר בשיר. אתם בטח לא זוכרים אותו, אבל מי שזוכר אולי יבין, בכל מקרה זה רק למען הכתיבה עצמה.

זה לא עומד להיות שיר- כי אני פשוט לא מסוגלת לחשוב כרגע על סידורי מילים ושום דבר לא יכול להגיע אליי בנינוחות, לא היום בכל אופן.

 

עוד לא ידעתי אתמול. הכל היה מלא באיפוק שקט, ממתין, לקראת מה שהיה ידוע מראש, אך בפנים הכל רתח ובעבע. עכשיו דקרת את לבי ונתת ללבה לצאת החוצה, היא כבר לא שורפת אותי מבפנים.

 

הבנתי מה היה חסר, האמת הייתה חסרה. הנה עכשיו היא כאן ואני לא יכולה שלא להביט בה, לא משנה כמה אני רוצה להסב את מבטי.

התקווה הארורה התנפצה בפניי, פוצעת אותי עמוק עמוק, הלוואי שהיא מעולם לא הייתה קיימת.

 

עם כל דמעת דם אני אומרת תודה.