לכבוד יום האישה,שבאופן אירוני משהו צמוד לחג הפורים
החלטתי לחרוג ממנהגי ולהתחפש ל...גבר.

לבשתי את חליפת החתונה הכהה של בעלי, את צווארון
החולצה הלבנה והבוהקת הגבהתי אל על כדי לכרוך
עניבה אדומה סביב צווארי ,מתיחה קלה של העניבה
חנקה אותי הלוך וחנוק...,איך,איך משחררים לעזאזל
את הקשר המשפחתי המפותל הזה? משכתי בחוזקה,
חבל התליה רק הידק מאחזו בצווארי שהאדים
והכחיל חליפות ,לעזאזל עם החליפות.ידי האחת
חייגה למד"א ,בעוד השניה פותחת את פי בכוח לכניסת
אויר, גם כן אויר,אובך צהבהב נשאב לריאותיי
שפעם היו אדומות...אופס ,מד"א על הקו:
"כן, במה אפשר לעזור"?
אהה...אני...נחנקת...חליפה...עניבה...אישה...
פורים...תחפושת ...
"הניידת בדרך..."!

הטלפון נחת על הרצפה ברעש והתרסק לרסיסים
החתול נבהל מהשאון וקפץ מהקומה העשירית
היישר אל פח האשפה המגונן...ניידת?
מה פתאום ניידת? מה כבר עשיתי? חייבים
למצוא פתרון ,ומהר.
.
לפתע הבחנתי בחפץ מתכתי חד קורץ לעברי
מהמגירה.מספריים! המצאה גאונית .מגיע פרס נובל
לממציא המכשיר מציל החיים.
במחי יד גזרתי את העניבה האדומה והיקרה
שאישי היקר קנה בהון עתק מולנטינו, מעצב על איטלקי צעיר ויפה תואר .
(אני מניחה שהוא לא יכעס (הולנטינו הזה) אם יידע שבכך הצלתי את חיי. )

דפיקות נמרצות בדלת החרידו אותי משרעפיי , הניידת. הם באו לעצור אותי...
הבטתי בראי וראיתי אישה לבושה חליפה גברית חגיגית,
שיערה הנשי גולש על כתפיה, שבילי דמעות על
לחייה ,וסימני חנק על צווארה.
לא ,אני לא פותחת את הדלת , אותי איש לא יתפוס
בחליפה ללא עניבה...

 

© שיבולת ברזני