נגון

הוא ניגן שיר בין זרועות חולמות,
את דמותו
מחייכת את הבקרים
מניעה את גלגלי השעות.

הוא שרטט קוים על הבל שפתותיה,
את רכותו
מובילה את תאוותה
מפקירה את גבולות מעצוריה.

מחר היא תדע יותר מאי פעם
לקרוא בגופה
צלילים שהתחדדו והרעידו לפתע
מיתר שעומד עוד בקצב הזמן.