אביב

פעמי אביב יגלו בצלצלי תרועה,

עוז החיים הזכים, מתפשטים בשירה צנועה.

קישוטי חוטי זהב בכל נמתחים,

ריח החג הקרב נמהל בשפעת הפרחים.

אולם עליצות האביב מסביב אינה נוגעת,

הלבב זרוע שדות לענה וארץ לא נודעת.

משעולי הכאב הפכו לזירת הפקר,

כצלקת איבר שנכרת ללא רחם וחקר.

העזובה היא מלכודת ומאכלת,

שחור הייאוש השפלה ואיוולת.

אין חדש תחת השמש הקמאית,

את שהיה אין להשיב ומהי בעצם כל התכלית?