היא לא האמינה.היא לא האמינה במשפחתה,בחברותיה,באהבתה ובמיוחד שלא בעצמה.
-
היא ישבה וחכתה לחבריה כדי שיגיעו,מסתתתרת מאוחרי פוני צבעוני וארוך שהסתיר את רוב פניה השחומות,אנשים עברו והביטו בה בחשד.
'פריקית,אימואית,מכוערת,חסרת לב,מוזרה'
אלה היו המחשבות אשר היו עוברות בראשם,אלה המחשבות העולות בדעתם כאשר הם מביטים בה,נועצים מבטים בפוני שהיא נחבאת מאחוריו,בבגדים השחורים ואחר כך בפלאפון שלא הרעיש את המוזיקה האהובה אליהם.
הם היו מביטים ועוברים,מתעלמים,מחשיבים אותה כעורב בתור שדה פרחים יפיפה.
רעש מוזיקה אחרת נשמעה,מוזיקה שהיא אהבה עוד יותר מתמיד.
כך היא הבינה שהיא לא צריכה לחכות יותר,החברים שלה,סוף סוף כאן.
"דניס!!!" צעקה נערה בלונדינית וחבקה אותה.
"היי,התגעגתי" השמיעה דניס את קולה וחבקה את חברתה.
דניס עזבה את חברתה והלכה איתה לעבר הפארק,שאר החברים מאחוריהן.
"סשה...אממ...מי אלה?!" שאלה אותה דניס והביטה בחשדנות לעבר שלושה שנים שהסתרכו אחריהן.
"אלה אלון וולדימיר" היא אמרה והצביעה על שניים מהאנשים שדניס לא מכירה.
השניים שמו לב ונפפו להם,דניס וסשה סמנו להם 'V' ביידם.
הבנות התקרבו לבנים,דניס חבקה את חן,הבן-אדם שהיא הכי סומכת עליו,חוץ מסשה.
שקט שרר בניהם,כולם הביטו אחד בשני בשאלה.
'מה עושים?' היו המחשבות של כל מי שעמד שם.
וולדימיר,אלן וסשה התקדמו לעבר הדשא הגדול,דניס וחן נגררו אחריהם.
"השגת?" שאלה דניס.
"הוא הביא לי את זה ממש לפני כמה דקות,זה עדיין בכיס שלי" ענה לה חן בעצב.
"בסדר,אבל אני לא יעשה את זה עכשיו,אני צריכה להספיק כמה דברים לפני שאני הולכת" היא אמרה,חייכה בעצב והשפילה ראשה