נהר שכזה.

נהר שוקק חיים,
נהר אשר כל מבוקשו הוא,  להמשיך ולהזרים את מימיו עד אין סוף.
הקסם המופק ממנו, מחיה כל נפש בוכייה וכואבת.
הציפורים אשר עומדות על שפת הנהר ומצייצות בחדווה, גומעות לאיטן ממימיו הקוסמים.
הפרחים אשר גדלים לצידו, מוסיפים חינניות למראהו.
וכך, כשנה בשנה, זורם לו הנהר בשלווה ומלטף פניהם של יצורים מלאי תקווה.

אך לעתים, חולפת לה אותה שלווה, מישהו מפריע לשקט.
הנהר נעצר מלזרום והציפורים מתעופפות להן.
אך הפרחים,  אינם נובלים לעולם.

"מעין פינה קטנה יצרתי בליבי
 אשר לשם מפנה אני את כל תחושותיי ודמיונותיי"
אמרה רותי לאימה המתפעלת מן הציור המונח על שולחנה.