כל שנה הנחלים זורמים אליו, נחל הדמעות,נחל השכול, נחל היתמות,

הם זורמים אל ים הזיכרון, למלאת אותו בעצב, זורמים ללא ליאות.

והים מחכה כל שנה, בשקט עובר לילה שלם, מרגע הישמע הצפירה,

אחרי הטקסים הרבים, בכל רחבי הארץ המובטחת לנו כל שנה.

 

ים הזיכרון גועש , בשצף קצף להזכיר לזה העם, תזכרו אותם לעד,

אל תשכחו מי נתן את הדם, בעד מה, ארץ ישראל לעם היהודי בלבד.

באותו ים מפוזר בכל הארץ, בערים,בקיבוצים, במושבים ובכפרים,

ישנם אגמים המכונים בית עלמין,ליד המציבות תראו אותם רכונים.

 

אלמנות,יתומים, הורים שכולים, כמו שובר גלים הם שם ניצבים,

לעצור את הדמעות בעם ישראל, חייבים אנו להיות תמיד חזקים.

בכל פיורד של הים , ישנו הטקס, יזכור,הקדיש, מטחי הכבוד,

הים גועש מנער גלים גלים את ים האדם שגדל בארצינו מאוד.

 

ים הזיכרון אט אט נמוג, הוא הולך ונעלם אל תוך היום פעם בשנה,

אז עם רדת החשיכה, הזיקוקים יעירו את זה העם לפתוח בשמחה.

כי לנו ים הזיכרון עוד מיציאת מיצרים, להיות עם חופשי בארצינו,

הים נעלם אל כל אחד מאיתנו, לזכור שכוחינו לעד רק באחדותינו.