שבה דומם בחרדת קודש

אל בית ילדותי היתום ,

שבעת נדודים ותלאות ,

כמו צופה אל קודש הקודשים,

מלקטת את זיכרונותי -

אל תוכי

רוכנת מתחת לעץ התות הזקן ,

נושמת אל קרבי

את ריחות בישוליה של אימי ,

שומעת ברחש,

את זימזומה

של מכונת התפירה

וקולה כקול נשמה תועה ...

ואני שם קוראת וזועקת אליכם :

אנא חבקוני אל ליבכם

ולו רק ... לשניה...

אך ... קולכם לא נישמע ...

ודימעה אחת גדולה ,

גולשת לה על לחיי ...