וביום ההוא,

נדבר כולנו

אודותיה,

היא תהיה

סוד כל הדברים

שנגיד,וטעמם

על כל רזיה.

 

בין קרני השמש

לאור צללים

נהלך אזי

במשעוליה

דרכנו בכאב

ימים רבים.

 

איתנו,

יהלכו הילדים

שחוק וצהלה,

בגניה,שנעשה

את כל עריה,

ספסליה עמוסים

באי במים ובאש

שעתה הם

אריכות ימים

ולובן שערם,

חמדה.

 

בשמיה

להקות של

רחמים

עת תפרוש

עלינו חופתה

תארש לנו לעד.

 

זו

שהפנינו לה

כולנו

שריר ועורף,

זו שנשבע

לה כולנו

ביום מן הימים.

 

שלא נתנו בה

די הצורך

אותות וסימנים

שלא כתבנו לה

אף פעם

את המילים הנכונות,

לכן

החווירו בה

כל הצבעים.

 

אבל היא פה

איתנו,

בכל זמן

מן הזמנים

ואפילו

פשענו בה

כולנו

וכולנו חטאים

כשופכי דמים.

 

נפשנו.