והילד הרץ גרם לי להרגיש.

הפעיל אצלי את המנגנון הזה.

כמה שהוא מוכר לי.

הוא שלי. רק שלי ושל ילדים קטנים. כאלה, שרצים, כמוני.

רצים. במקום להתעסק בכל המסביב.

ובהם הדקויות הן הכי דקות

כמו שבי.

 

הילד הרץ עורר אותי.

אבל אותי באמת. את מה שבפנים.

הוא שוב כלכך רחוק.

הוא כלכך צריך ללמוד להתקרב.

הדיסטנס לא טוב לנו. לא לי ולא לו.

אנחנו חייבים ביחד.

פשוט חייבים.

זה הדבק שמדביק בינינו לבין החיים.