אלמלא כתבתי,

לא ידעתי

להקשיב

לציפור המשוגעת,

לעצים הטובים

מסביב,

הייתי שוב ושוב

יוצא מדעת,

ולא היה בי

הכח להשיב

לרוח הרעה,

לדיבור הכבד,

ולעיניים

השקועות בחוריהן,

מקשיבות.

 

אלמלא שתקתי

כתמיד,

לא ידעתי

לעולם,

את המילים

הנכונות,

הייתי אז הופך

לציפור משוגעת

על עץ רחוק

מטוב,

עת הרוח הרעה

מקדירה את

אחרון חיוכיי

עליי אדמות.

 

התבוננתי כולי

במראות

והקשבתי רוב

קשב,

רוצה כל כך

להיות

לעשב הירוק

 והרטוב

לשמי הסערה

בעין הקיץ,

לעץ היודע

בין רע וטוב

ולציפור המגידה

את הבאות

לבני הבית.

 

הכבדים במשאות

לאין.

 

כל הזכויות שמורות(C) ש.בן נאים