'לא היו ימים טובים לבועז כימי קציר חיטין, עת היו נעריו מסתערים על השדות הזהובים ומגליהם מעוקלים בידיהם, שוטחין חיטין ושעורין למרגלותיהם ותחינות ושירי אביב למצהלותיהם. חמורים באו אליהם והלכו מהם ושקיהם מלאים בר, ודמויות מעורפלות של נערות מקוששות היו מסמנות את שולי שדותיו של בועז.

 

ובועז,גבר חסון וטוב מראה עד מאד  סובב בשדותיו כה וכה מפזם לעצמו פיוט ישן
משיר השירים,ודמו בער בקרבו.

 

הוא התקרב לשולי שדותיו ובחן את הנערות שדמותן המעורפלת הלכה והתבהרה.
בראותן את בועז,נבהלה נפשן ונרעדה,ויאספו את שולי גלימותיהן הססגוניות,ונסו
מהמקום בחרדת קודש מפני מבטו הכחול והיוקד של בעל השדות הנחשק.

 

בועז סב על עקביו אל עבר הגורן,ונחת על התבן הזהוב והחמים,ותיפול עליו תנומה
ויחלום,והנה נערה ניצבת לפתח הגורן,תמירה לתלפיות,שיערה השחור כעורב קלוע
סביב ראשה ככתר,ומבטה הירקרק הזהיר מבין ריסיה הכהים והארוכים.

 

ויקום בועז ממקום משכבו,וינער קווצות תבן ממחלפות ראשו,ויעמוד נאלם:

החלום,לא חלום הוא אלא מציאות העולה על כל דמיון, הנה היא הנערה יפת התואר,מחייכת
חיוך ביישני החושף שני טורי שיניים לבנות כעדר העזים,ושכולה אין בהן,ניצבת מולו
 וכחול מבטו טבע בירקרקות מבטה, ופעימות לבם העזות נשמעו מקצה הארץ ועד קצה...

 

ויתר מעללי בועז ורות הלא הם כתובים לתפארת האהבה במגילת רות הזכורה לטוב.

 

 

© שיבולת ברזני