אני נופלת.
יש סדקים על הריצפה וצעדיי הם קול הסדק שבוקע אותם, ואני נבלעת לתוך התהום.
יש פרפרים מרחפים בשמיים, ואני היום של מחר, היום שבו לא תוותר ולו כנף אחת של צבע, מעופפת ליד ענן.
יש שירים ללא סוף מוחלט, ואני הנקודה שבאה לאחר המילה האחרונה. סוף. ללא התחלה.

תגיד לי אתה, מר-יודע-הכל, מה התשובה לכל זה?
ההיגיון לא נולד, לא בשבילי, לפחות.
אתם יודעים, בין המילים, אפשר תמיד למצוא את אלה שלא מצאו להם עדיין את המקום הנכון.
יש זכרונות, שמחכים להיזכר, ואני הדמעות שלא יוצאות מהלבן הרטוב הזה.

אם רק יכולתי להבין.
יש יותר מידי פצעים לא חשופים. והבגדים שאת לובשת לא מחמיאים לגזרה, סחבות על סחבות ואת קטנה.
יש סגולים וכחולים וצהובים, עם קצת איפור עמיד אפשר להסתיר. ואת רוצה לצעוק, נו, תנסי.
אף אחד לא יישמע, גם אם רק תשתקי.

סיפורים.
פרצופים מהלכים על מדרכה.
שמח-עצוב-מופתע-מאוהב. שונא-חושב-שמח-מתגעגע. חסר הבעה.
יש הרבה דרכים לדעת, ואני הדרך האחת, שבלתי נראית, של תהייה נצחית, של הדחקה.
תאהבי, את אומרת.
תשרפי את ליבך למען אהבה.
ואני צוחקת, לא רוצה לכאוב, על מה?

הזדמנויות.
יש, ואני המפספסת הראשית.
תאמינו לי, תבטחו בעצמכם.
רק אתם יודעים, בסוף בסוף, מה הדבר הזה שדופק לכם בחזה, רוצה.

אני קמה.
יש חתיכות של פחד סדוקות, מעורבבות בכמעט התחלה.
אלו הידיים שלי, שמנערות את האבק שנותר.
ורגליי, הולכות, יש נתיב, יש תקווה.

למרות.